תפריט
סינון טיולים נקה סינון
חודש
יעד
מחיר
שילוב
סינון דילים נקה סינון
יעד
חודש
מחיר
מלון
חג

רוב המטיילים מישראל מכירים את אזרבייג'ן דרך עיר אחת. נוחתים בבאקו, מטיילים בסמטאות העיר העתיקה, מצטלמים מול מגדלי הלהבה, יושבים בטיילת שלאורך הים הכספי וחוזרים הביתה עם תחושה שראו את המדינה. זה מובן לגמרי. באקו מרשימה, מגוונת ונוחה, ויש בה מספיק כדי למלא שבוע שלם.

אלא שבפועל, באקו היא רק השער. צפון־מערבה ממנה הקרקע מתחילה לטפס אל המורדות הדרומיים של הקווקז הגדול, ושם מחכה אזרבייג'ן אחרת לגמרי. יש שם מסגד בשמאחי שהכתובת על חזיתו מתארכת אותו לשנת 743 או 744 לספירה, ולכן הוא נחשב לאחד המסגדים הראשונים בקווקז. יש כפר אומנים בגובה של יותר מ־1,200 מטר, ויש את העיר שקי, שמרכזה ההיסטורי, יחד עם ארמון החאנים, הוכרז ב־2019 כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. מי שלא יוצא מהבירה פשוט לא פוגש את כל אלה.

בדיוק מסיבה זו, יותר ויותר מטיילים מחפשים מסלול שלא נעצר בגבולות העיר. טיול מאורגן לבאקו  במתכונת המקיפה יוצא מהבירה אל חצי האי אבשרון, ממשיך לשמאחי, ללהיג' ולשקי, מגיע לגאנג'ה ולאגם גויגול, וחוזר לבאקו דרך שמורת גובוסטן. כך אפשר לראות בשבוע אחד את שני הפנים של המדינה: את העיר העתידנית שעל חוף הים, ואת עמקי ההרים שבהם הזמן זז לאט יותר. כדי ליהנות מהדרך הזו באמת, כדאי להגיע אליה עם כמה סודות בכיס.

הסוד הגדול: חזית שלמה בלי מסמר אחד ובלי טיפת דבק

ארמון החאנים של שקי הוא בניין צנוע למדי. אורכו 32 מטרים ורוחבו שמונה וחצי, והוא בנוי בשתי קומות. הוא נבנה בסוף המאה ה־18 כמעון הקיץ של חאני שקי, והוא המבנה היחיד ששרד ממתחם ארמונות גדול שעמד פעם בתוך המצודה. מה שהופך אותו לאחד המבנים המפורסמים באזרבייג'ן הוא החזית שלו.

חלקים גדולים מהחזית, ובהם כל הקיר הדרומי של האולמות המרכזיים בשתי הקומות, עשויים שבקה (Shebeke): רשת עץ דקיקה שבתוכה משובצות פיסות של זכוכית צבעונית. הסוד הוא שכל הרשת הזו מורכבת מחלקי עץ קטנים שננעלים זה בזה, בלי מסמרים ובלי דבק. מבחוץ זה נראה כמו תחרה של עץ. מבפנים, כשהשמש חודרת דרך הזכוכית, האור נצבע בכחול, באדום, בירוק ובצהוב ונשפך על הקירות. גם הקירות עצמם מכוסים כולם בציורי קיר, וחלקם קיבלו השראה מיצירות המשורר הלאומי ניזאמי גנג'ווי.

רוב המבקרים מצלמים את החזית מהגן ומתקדמים הלאה. כדאי להיכנס, לעמוד באמצע האולם ולתת לעיניים להתרגל לאור הצבעוני. האמנות הזו לא נשארה רק במוזיאון: שקי היא עד היום המרכז העיקרי של אמנות השבקה, והמסורת נשמרת בה בצורתה הקלאסית. בבית מלאכה של שבקה שווה לבקש מהאומן להראות איך שני חלקי עץ ננעלים זה בזה. כשרואים את זה מקרוב, מבינים כמה סבלנות דורשת כל מסגרת.

להיג': הכפר שמדבר פרסית ומכה בנחושת

בדרך מערבה, בעמק של נהר גירדימנצ'אי, שוכן הכפר להיג'. חיים בו כ־860 תושבים, ורובם מדברים טאטית, שפה דרום־מערב איראנית ממשפחת הפרסית. השכנים קוראים להם טאטים, והם מכנים את עצמם פרסים. לרוב הם דוברים גם אזרית.

להיג' מפורסם בעיקר בזכות הנחושת. ב־2015 נכללה מלאכת הנחושת של להיג' ברשימת המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של אונסק"ו. באמצע המאה ה־19 פעלו בכפר כ־200 סדנאות, וב־1878 זכה כלי נחושת מלהיג' במדליית זהב בתערוכה העולמית בפריז. גם היום עובדים כאן נפחי נחושת, וחלק גדול מהכלים נמכר ישירות בסדנאות הקטנות שלאורך הרחוב המרוצף.

ויש גם סוד שמתחת לרגליים: מתחת לרחובות עוברת מערכת ניקוז תת־קרקעית עתיקה מאבן. היא בת כמה מאות שנים לפחות, ויש מומחים שמעריכים אותה ב־1,000 עד 1,500 שנה, אבל זו הערכה ולא תיארוך מוסכם. הכפר מחולק גם לרובעים לפי סוגי המלאכה, ולכל רובע יש כיכר, מסגד, בית מרחץ ובית קברות משלו. ואם תשימו לב לקירות, תראו שיטות בנייה מיוחדות שפותחו כאן בגלל רעידות האדמה התכופות באזור.

קיש: 5,000 שנות פולחן מתחת לרצפה של כנסייה אחת

כחמישה קילומטרים צפונית לשקי, בכפר קיש, עומדת כנסייה קטנה מאבן. לפי מסורת עתיקה, באתר הזה הקים כנסייה במאה הראשונה לספירה תלמיד בשם אלישע. האזור היה פעם חלק מממלכה עתיקה שנקראה אלבניה הקווקזית, שאין לה שום קשר לאלבניה שבבלקן.

הסוד התגלה בחפירות. בין השנים 2000 ל־2003 נערך בכנסייה פרויקט מחקר ושחזור משותף לאזרבייג'ן ולנורווגיה. בדיקות פחמן 14 הראו שהבניין הנוכחי נבנה בערך במאה ה־12, אבל מתחת למזבח נמצא אתר פולחן שמתוארך לסביבות 3000 לפני הספירה. במילים אחרות, אנשים התפללו בדיוק בנקודה הזו כבר לפני כ־5,000 שנה. החוקרים גילו גם שבשלב מסוים הוגבהה רצפת המזבח מגובה של 30 עד 40 סנטימטרים לגובה של כמטר. לפי החוקרים, זו עדות לשינוי בזהות הקהילה שהתפללה כאן ובאופי הטקס. ויש לדעת שזהות הכנסייה היא נושא שנוי במחלוקת בין חוקרים מארצות שונות.

גויגול: אגם שתאריך הלידה שלו ידוע

ב־25 בספטמבר 1139 הכתה באזור גאנג'ה אחת מרעידות האדמה הקשות בהיסטוריה, שעוצמתה מוערכת בכ־7 בסולם המגניטודה. חלקים מהר קפאז קרסו אל תוך עמק הנהר וחסמו את זרימתו, והמים שהצטברו מאחורי הסכר הטבעי יצרו את גויגול, "האגם הכחול". קשה למצוא נוף שתאריך הלידה שלו ידוע עד היום המדויק. המים צלולים כל כך, שלפי ההערכות אפשר לראות בהם עד עומק של שמונה עד עשרה מטרים.

וסוד נוסף: העיירה הסמוכה, שנקראת היום גם היא גויגול, נוסדה ב־1819 בשם הלנדורף על ידי מתיישבים גרמנים. כנסייה לותרנית מ־1854 עדיין עומדת בה. ב־1941 גורשו המתיישבים הגרמנים לקזחסטן, למרכז אסיה ולסיביר בפקודת סטלין. וכאן גם נסגר מעגל: בגאנג'ה עומד המאוזוליאום של ניזאמי גנג'ווי, אותו משורר שיצירותיו קישטו את קירות הארמון בשקי.

4 טיפים למי שיוצא מבאקו אל ההרים

שקי באור יום: השבקה היא אמנות של אור. נסו להיות בתוך הארמון כשהשמש גבוהה, כי אז הזכוכית הצבעונית מאירה את החדרים במלוא עוצמתה.

ההרים קובעים את הקצב: הדרכים בקווקז מתפתלות, והאקלים בהרים שונה מזה של חוף הים. גם בתכניות הטיולים המאורגנים מצוין שהביקור בלהיג' תלוי במזג האוויר. כדאי לארוז שכבות ולהשאיר גמישות בתכנון.

קונים נחושת אצל מי שהכין אותה: בלהיג' אפשר לקנות ישירות מהנפח, ולפעמים גם לראות את הכלי עובר את שלבי העבודה. זו מזכרת שיש מאחוריה סיפור, ולא עוד פריט מדוכן.

בקיש, הסתכלו על המזבח: אחרי שיודעים שמתחתיו מסתתר אתר בן כ־5,000 שנה, הכנסייה הקטנה נראית אחרת לגמרי.

המסקנה: באקו היא רק הפתיחה

באקו היא עיר מרתקת, אבל היא רק הפרק הראשון בסיפור של אזרבייג'ן. הפרק השני נכתב בהרים: בחלון שנבנה בלי מסמר, בכפר שמדבר פרסית, בכנסייה שעומדת על אתר פולחן בן כ־5,000 שנה ובאגם שנולד ביום אחד בשנת 1139. מי שמקדיש כמה ימים גם למורדות הקווקז חוזר הביתה לא רק עם תמונות של מגדלי זכוכית, אלא עם הבנה אמיתית של המדינה.

רוב המטיילים מישראל מכירים את אזרבייג'ן דרך עיר אחת. נוחתים בבאקו, מטיילים בסמטאות העיר העתיקה, מצטלמים מול מגדלי הלהבה, יושבים בטיילת שלאורך הים הכספי וחוזרים הביתה עם תחושה שראו את המדינה. זה מובן לגמרי. באקו מרשימה, מגוונת ונוחה, ויש בה מספיק כדי למלא שבוע שלם.

אלא שבפועל, באקו היא רק השער. צפון־מערבה ממנה הקרקע מתחילה לטפס אל המורדות הדרומיים של הקווקז הגדול, ושם מחכה אזרבייג'ן אחרת לגמרי. יש שם מסגד בשמאחי שהכתובת על חזיתו מתארכת אותו לשנת 743 או 744 לספירה, ולכן הוא נחשב לאחד המסגדים הראשונים בקווקז. יש כפר אומנים בגובה של יותר מ־1,200 מטר, ויש את העיר שקי, שמרכזה ההיסטורי, יחד עם ארמון החאנים, הוכרז ב־2019 כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. מי שלא יוצא מהבירה פשוט לא פוגש את כל אלה.

בדיוק מסיבה זו, יותר ויותר מטיילים מחפשים מסלול שלא נעצר בגבולות העיר. טיול מאורגן לבאקו  במתכונת המקיפה יוצא מהבירה אל חצי האי אבשרון, ממשיך לשמאחי, ללהיג' ולשקי, מגיע לגאנג'ה ולאגם גויגול, וחוזר לבאקו דרך שמורת גובוסטן. כך אפשר לראות בשבוע אחד את שני הפנים של המדינה: את העיר העתידנית שעל חוף הים, ואת עמקי ההרים שבהם הזמן זז לאט יותר. כדי ליהנות מהדרך הזו באמת, כדאי להגיע אליה עם כמה סודות בכיס.

הסוד הגדול: חזית שלמה בלי מסמר אחד ובלי טיפת דבק

ארמון החאנים של שקי הוא בניין צנוע למדי. אורכו 32 מטרים ורוחבו שמונה וחצי, והוא בנוי בשתי קומות. הוא נבנה בסוף המאה ה־18 כמעון הקיץ של חאני שקי, והוא המבנה היחיד ששרד ממתחם ארמונות גדול שעמד פעם בתוך המצודה. מה שהופך אותו לאחד המבנים המפורסמים באזרבייג'ן הוא החזית שלו.

חלקים גדולים מהחזית, ובהם כל הקיר הדרומי של האולמות המרכזיים בשתי הקומות, עשויים שבקה (Shebeke): רשת עץ דקיקה שבתוכה משובצות פיסות של זכוכית צבעונית. הסוד הוא שכל הרשת הזו מורכבת מחלקי עץ קטנים שננעלים זה בזה, בלי מסמרים ובלי דבק. מבחוץ זה נראה כמו תחרה של עץ. מבפנים, כשהשמש חודרת דרך הזכוכית, האור נצבע בכחול, באדום, בירוק ובצהוב ונשפך על הקירות. גם הקירות עצמם מכוסים כולם בציורי קיר, וחלקם קיבלו השראה מיצירות המשורר הלאומי ניזאמי גנג'ווי.

רוב המבקרים מצלמים את החזית מהגן ומתקדמים הלאה. כדאי להיכנס, לעמוד באמצע האולם ולתת לעיניים להתרגל לאור הצבעוני. האמנות הזו לא נשארה רק במוזיאון: שקי היא עד היום המרכז העיקרי של אמנות השבקה, והמסורת נשמרת בה בצורתה הקלאסית. בבית מלאכה של שבקה שווה לבקש מהאומן להראות איך שני חלקי עץ ננעלים זה בזה. כשרואים את זה מקרוב, מבינים כמה סבלנות דורשת כל מסגרת.

להיג': הכפר שמדבר פרסית ומכה בנחושת

בדרך מערבה, בעמק של נהר גירדימנצ'אי, שוכן הכפר להיג'. חיים בו כ־860 תושבים, ורובם מדברים טאטית, שפה דרום־מערב איראנית ממשפחת הפרסית. השכנים קוראים להם טאטים, והם מכנים את עצמם פרסים. לרוב הם דוברים גם אזרית.

להיג' מפורסם בעיקר בזכות הנחושת. ב־2015 נכללה מלאכת הנחושת של להיג' ברשימת המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של אונסק"ו. באמצע המאה ה־19 פעלו בכפר כ־200 סדנאות, וב־1878 זכה כלי נחושת מלהיג' במדליית זהב בתערוכה העולמית בפריז. גם היום עובדים כאן נפחי נחושת, וחלק גדול מהכלים נמכר ישירות בסדנאות הקטנות שלאורך הרחוב המרוצף.

ויש גם סוד שמתחת לרגליים: מתחת לרחובות עוברת מערכת ניקוז תת־קרקעית עתיקה מאבן. היא בת כמה מאות שנים לפחות, ויש מומחים שמעריכים אותה ב־1,000 עד 1,500 שנה, אבל זו הערכה ולא תיארוך מוסכם. הכפר מחולק גם לרובעים לפי סוגי המלאכה, ולכל רובע יש כיכר, מסגד, בית מרחץ ובית קברות משלו. ואם תשימו לב לקירות, תראו שיטות בנייה מיוחדות שפותחו כאן בגלל רעידות האדמה התכופות באזור.

קיש: 5,000 שנות פולחן מתחת לרצפה של כנסייה אחת

כחמישה קילומטרים צפונית לשקי, בכפר קיש, עומדת כנסייה קטנה מאבן. לפי מסורת עתיקה, באתר הזה הקים כנסייה במאה הראשונה לספירה תלמיד בשם אלישע. האזור היה פעם חלק מממלכה עתיקה שנקראה אלבניה הקווקזית, שאין לה שום קשר לאלבניה שבבלקן.

הסוד התגלה בחפירות. בין השנים 2000 ל־2003 נערך בכנסייה פרויקט מחקר ושחזור משותף לאזרבייג'ן ולנורווגיה. בדיקות פחמן 14 הראו שהבניין הנוכחי נבנה בערך במאה ה־12, אבל מתחת למזבח נמצא אתר פולחן שמתוארך לסביבות 3000 לפני הספירה. במילים אחרות, אנשים התפללו בדיוק בנקודה הזו כבר לפני כ־5,000 שנה. החוקרים גילו גם שבשלב מסוים הוגבהה רצפת המזבח מגובה של 30 עד 40 סנטימטרים לגובה של כמטר. לפי החוקרים, זו עדות לשינוי בזהות הקהילה שהתפללה כאן ובאופי הטקס. ויש לדעת שזהות הכנסייה היא נושא שנוי במחלוקת בין חוקרים מארצות שונות.

גויגול: אגם שתאריך הלידה שלו ידוע

ב־25 בספטמבר 1139 הכתה באזור גאנג'ה אחת מרעידות האדמה הקשות בהיסטוריה, שעוצמתה מוערכת בכ־7 בסולם המגניטודה. חלקים מהר קפאז קרסו אל תוך עמק הנהר וחסמו את זרימתו, והמים שהצטברו מאחורי הסכר הטבעי יצרו את גויגול, "האגם הכחול". קשה למצוא נוף שתאריך הלידה שלו ידוע עד היום המדויק. המים צלולים כל כך, שלפי ההערכות אפשר לראות בהם עד עומק של שמונה עד עשרה מטרים.

וסוד נוסף: העיירה הסמוכה, שנקראת היום גם היא גויגול, נוסדה ב־1819 בשם הלנדורף על ידי מתיישבים גרמנים. כנסייה לותרנית מ־1854 עדיין עומדת בה. ב־1941 גורשו המתיישבים הגרמנים לקזחסטן, למרכז אסיה ולסיביר בפקודת סטלין. וכאן גם נסגר מעגל: בגאנג'ה עומד המאוזוליאום של ניזאמי גנג'ווי, אותו משורר שיצירותיו קישטו את קירות הארמון בשקי.

4 טיפים למי שיוצא מבאקו אל ההרים

שקי באור יום: השבקה היא אמנות של אור. נסו להיות בתוך הארמון כשהשמש גבוהה, כי אז הזכוכית הצבעונית מאירה את החדרים במלוא עוצמתה.

ההרים קובעים את הקצב: הדרכים בקווקז מתפתלות, והאקלים בהרים שונה מזה של חוף הים. גם בתכניות הטיולים המאורגנים מצוין שהביקור בלהיג' תלוי במזג האוויר. כדאי לארוז שכבות ולהשאיר גמישות בתכנון.

קונים נחושת אצל מי שהכין אותה: בלהיג' אפשר לקנות ישירות מהנפח, ולפעמים גם לראות את הכלי עובר את שלבי העבודה. זו מזכרת שיש מאחוריה סיפור, ולא עוד פריט מדוכן.

בקיש, הסתכלו על המזבח: אחרי שיודעים שמתחתיו מסתתר אתר בן כ־5,000 שנה, הכנסייה הקטנה נראית אחרת לגמרי.

המסקנה: באקו היא רק הפתיחה

באקו היא עיר מרתקת, אבל היא רק הפרק הראשון בסיפור של אזרבייג'ן. הפרק השני נכתב בהרים: בחלון שנבנה בלי מסמר, בכפר שמדבר פרסית, בכנסייה שעומדת על אתר פולחן בן כ־5,000 שנה ובאגם שנולד ביום אחד בשנת 1139. מי שמקדיש כמה ימים גם למורדות הקווקז חוזר הביתה לא רק עם תמונות של מגדלי זכוכית, אלא עם הבנה אמיתית של המדינה.

יש לך שאלה? בוא נשוחח ב-WhatsApp