תפריט
סינון טיולים נקה סינון
חודש
יעד
מחיר
שילוב
סינון דילים נקה סינון
יעד
חודש
מחיר
מלון
חג

רוב המטיילים פוגשים את מונטנגרו מלמטה. הם נכנסים בשערי העיר העתיקה של קוטור, מסתובבים בין החומות, מצטלמים מול ספינות התענוגות ושטים לפרסט. המפרץ מרהיב גם מגובה המים, ואפשר לבלות בו כמה ימים בלי לעלות אפילו מטר אחד.

אלא שבפועל, הסיפור של המדינה נמצא למעלה. מעל המפרץ מתנשא הר לובצ'ן, והשם מונטנגרו, וגם השם המקומי צרנה גורה, שפירושם "ההר השחור", נולדו מהמראה של ההר הזה כשהיה מכוסה ביערות עבותים. עד סוף מלחמת העולם הראשונה היו קוטור והמפרץ חלק מאוסטרו־הונגריה. מונטנגרו של הנסיכים והמלכים שכנה על הרמה שמעל, והדרך שחיברה בין השתיים היא שיעור היסטוריה שלם.

בדיוק מסיבה זו, מי שמגיע למונטנגרו בפעם הראשונה ירוויח הרבה מכך שיעלה גם אל ההר. טיול מאורגן למונטנגרו  במסלול המקיף מתחיל כבר ביום הראשון בטיפוס בדרך הנופית שמעל המפרץ, עד לתצפית משביל הנחש, ורק אחר כך ממשיך לפודגוריצה, לאגם סקאדר ולרכס דורמיטור. מי שיודע מה מסתתר מאחורי הפיתולים האלה יראה מהחלון הרבה יותר מנוף יפה.

הסוד הראשון: 25 פיתולים שתוכננו לסוסים ולכרכרות

ב־1878 הכיר קונגרס ברלין בעצמאותה של מונטנגרו, והמדינה הצעירה הייתה זקוקה לדרך של ממש אל הים. עד אז, הקשר בין הרמה לקוטור עבר בשביל תלול לסוסים. מהנדס בשם יוסיפ סלאדה מטרוגיר שבקרואטיה תכנן את הדרך, ושני הצדדים בנו כל אחד את החלק שלו: מונטנגרו בנתה את הקטע מצטינייה דרך נייגושי עד הגבול, ואוסטרו־הונגריה בנתה את הקטע מקוטור עד מעבר קרסטץ. הקטע האוסטרי, עם הפיתולים המפורסמים, הושלם ב־1884.

מה שהופך את הדרך הזו לייחודית הוא שהיא תוכננה לכרכרות ולא למכוניות. כדי שסוסים יוכלו לעמוד בעלייה של כמעט 1,000 מטר, השיפוע נשמר מתון, ולפי אתר החדשות המקומי Boka News הוא לא עולה בשום מקום על 8%. כדי לעמוד בשיפוע כזה על צלע הר תלולה, הדרך נאלצה להתקפל שוב ושוב. כך נוצרו 25 פיתולי פרסה, שהמקומיים קוראים להם קאניצה. יש מקורות שסופרים 26, תלוי בנקודת ההתחלה, ועל רוב הפיתולים מוצב שלט עם מספר.

ויש גם אגדה. במקומות מסוימים הדרך מתפתלת כך שמלמעלה היא נראית כמו האות M, ולפי סיפור מקומי המהנדס הקדיש אותה לנסיכה מילנה, אשתו של הנסיך ניקולה. זה סיפור רומנטי ויפה, אבל אין לו שום תיעוד בתכניות הדרך.

נייגושי: הכפר שהוליד שושלת

מעבר לקרסטץ, על הרמה הקרסטית שלמרגלות לובצ'ן, שוכן הכפר נייגושי. מכאן יצאה שושלת פטרוביץ'־נייגוש, שמשפחתה הגיעה לאזור מהרצגובינה בסוף המאה ה־14, ושלטה במונטנגרו עד 1918. במשך יותר מ־150 שנה שלטו בה נסיכים־בישופים שהיו נזירים ולכן לא נישאו, והשלטון עבר מדוד לאחיין. רק הנסיך דנילו הראשון, באמצע המאה ה־19, ויתר על התואר הדתי, התחתן והפך את מונטנגרו לנסיכות חילונית. בכפר הזה נולד גם ניקולה הראשון, המלך הראשון והיחיד של מונטנגרו.

הסוד הגדול: הפסל שהמאוזוליאום נבנה סביבו

פטר השני פטרוביץ' נייגוש (1813 עד 1851) היה נסיך־בישוף, מדינאי ומשורר. יצירתו המפורסמת, "זר ההרים" (Gorski vijenac), נחשבת לאחת היצירות החשובות בספרות של האזור. לפני מותו ביקש להיקבר בפסגת לובצ'ן, בקפלה שתכנן בעצמו. אחרי מלחמת העולם השנייה החליטו השלטונות הקומוניסטיים ביוגוסלביה להחליף את הקפלה במאוזוליאום מונומנטלי, בתכנון הפסל הקרואטי איוואן מסטרוביץ'. המאוזוליאום נבנה בשנים 1970 עד 1974 ונחנך ב־28 ביולי 1974, בגובה של יותר מ־1,600 מטר. כדי להגיע אליו צריך לעלות 461 מדרגות, וחלקן עוברות במנהרה.

והסוד: בתוך המבנה יושב פסל של נייגוש ששוקל 28 טון, ופיסל אותו אנדריה קרסטולוביץ' לפי הדגם של מסטרוביץ'. לפי ראש המוזיאון ההיסטורי של מונטנגרו, כפי שצוטט באתר החדשות Vijesti, את הפסל היה צריך להציב ראשון ולבנות את המאוזוליאום סביבו, כי לפי התכנון הכניסה הייתה צרה מדי כדי להכניס אותו אחר כך. בכניסה עומדות שתי קריאטידות, דמויות של נשים מונטנגריות, שכל אחת מהן שוקלת 7.5 טון. ביום צלול נשקפים מהפסגה המפרץ, הים הפתוח ואגם סקאדר.

צטינייה: בירה מלכותית בגודל של עיירה

בצד השני של ההר שוכנת צטינייה. לפי מפקד 2023 חיים בה כ־12,500 תושבים, אבל במשך מאות שנים היא הייתה הבירה של מונטנגרו, ועד היום יושבים בה מעון הנשיא הרשמי, המוזיאון הלאומי והספרייה הלאומית. השליט איוואן צרנוייביץ' ייסד אותה ב־1482, וב־1484 הקים בה מנזר. בשנות ה־90 של המאה ה־15 פעל בה אחד מבתי הדפוס הראשונים בדרום־מזרח אירופה.

אחרי ההכרה בעצמאות ב־1878, מעצמות אירופה פתחו בעיירה הקטנה נציגויות דיפלומטיות: צרפת, רוסיה, בריטניה, איטליה ואוסטרו־הונגריה. רבים מהמבנים האלה עדיין עומדים, ובחלקם פועלים היום בתי ספר ומוסדות לימוד. כאן גם עומד הביליארדה, הארמון שנייגוש בנה ב־1838. הוא קיבל את שמו משולחן ביליארד שהשליט הורה להעלות אליו מחוף הים. וכדאי לא לפספס את כנסיית ולאשקה מ־1450, שהגדר שלה עשויה מקני רובים שנלקחו מהאויב.

ומי שמגיע לכאן פוגש גם את סיפורו של ניקולה הראשון, שמלך כנסיך מ־1860 וכמלך מ־1910 עד 1918. חמש מבנותיו נישאו לנסיכים ולמלכים, ולכן זכה לכינוי "חותנה של אירופה". בין נכדיו היו המלך אלכסנדר הראשון של יוגוסלביה והמלך אומברטו השני של איטליה. במנזר צטינייה שמורים לפי המסורת שרידים מקודשים, ובהם יד ימין שמיוחסת ליוחנן המטביל.

4 כללי ברזל לדרך ההר

מצלמים רק בתצפית: על הפיתולים עצמם אסור לעצור. את התמונה הטובה צריך לצלם בתצפית מסודרת.

ספרו את השלטים: רוב הפיתולים ממוספרים, וזו דרך נהדרת להעסיק ילדים, וגם מבוגרים, בעלייה.

בחורף, ההר מחליט: הדרך לפסגת לובצ'ן נחסמה בעבר לא פעם בגלל שלג כבד. מי שמתכנן ביקור במאוזוליאום בעונה הקרה צריך לבדוק מראש אם הדרך פתוחה.

צטינייה ברגל: העיירה קטנה, ואת רוב המבנים ההיסטוריים אפשר לחבר בסיור רגלי קצר. שווה להרים את הראש מול כל בניין: ייתכן שזו הייתה פעם שגרירות של מעצמה.

המסקנה: מונטנגרו מתחילה בפיתול הראשון

המפרץ הוא כרטיס הביקור של מונטנגרו, אבל הסיפור שלה כתוב על ההר. מי שעולה בדרך הכרכרות, עובר בכפר שהוליד שושלת, עומד מול פסל שהמאוזוליאום נבנה סביבו ומטייל בבירה הקטנה שבה ישבו פעם נציגויות של מעצמות אירופה, מבין למה המדינה הקטנה הזו נקראת על שם הר.

רוב המטיילים פוגשים את מונטנגרו מלמטה. הם נכנסים בשערי העיר העתיקה של קוטור, מסתובבים בין החומות, מצטלמים מול ספינות התענוגות ושטים לפרסט. המפרץ מרהיב גם מגובה המים, ואפשר לבלות בו כמה ימים בלי לעלות אפילו מטר אחד.

אלא שבפועל, הסיפור של המדינה נמצא למעלה. מעל המפרץ מתנשא הר לובצ'ן, והשם מונטנגרו, וגם השם המקומי צרנה גורה, שפירושם "ההר השחור", נולדו מהמראה של ההר הזה כשהיה מכוסה ביערות עבותים. עד סוף מלחמת העולם הראשונה היו קוטור והמפרץ חלק מאוסטרו־הונגריה. מונטנגרו של הנסיכים והמלכים שכנה על הרמה שמעל, והדרך שחיברה בין השתיים היא שיעור היסטוריה שלם.

בדיוק מסיבה זו, מי שמגיע למונטנגרו בפעם הראשונה ירוויח הרבה מכך שיעלה גם אל ההר. טיול מאורגן למונטנגרו  במסלול המקיף מתחיל כבר ביום הראשון בטיפוס בדרך הנופית שמעל המפרץ, עד לתצפית משביל הנחש, ורק אחר כך ממשיך לפודגוריצה, לאגם סקאדר ולרכס דורמיטור. מי שיודע מה מסתתר מאחורי הפיתולים האלה יראה מהחלון הרבה יותר מנוף יפה.

הסוד הראשון: 25 פיתולים שתוכננו לסוסים ולכרכרות

ב־1878 הכיר קונגרס ברלין בעצמאותה של מונטנגרו, והמדינה הצעירה הייתה זקוקה לדרך של ממש אל הים. עד אז, הקשר בין הרמה לקוטור עבר בשביל תלול לסוסים. מהנדס בשם יוסיפ סלאדה מטרוגיר שבקרואטיה תכנן את הדרך, ושני הצדדים בנו כל אחד את החלק שלו: מונטנגרו בנתה את הקטע מצטינייה דרך נייגושי עד הגבול, ואוסטרו־הונגריה בנתה את הקטע מקוטור עד מעבר קרסטץ. הקטע האוסטרי, עם הפיתולים המפורסמים, הושלם ב־1884.

מה שהופך את הדרך הזו לייחודית הוא שהיא תוכננה לכרכרות ולא למכוניות. כדי שסוסים יוכלו לעמוד בעלייה של כמעט 1,000 מטר, השיפוע נשמר מתון, ולפי אתר החדשות המקומי Boka News הוא לא עולה בשום מקום על 8%. כדי לעמוד בשיפוע כזה על צלע הר תלולה, הדרך נאלצה להתקפל שוב ושוב. כך נוצרו 25 פיתולי פרסה, שהמקומיים קוראים להם קאניצה. יש מקורות שסופרים 26, תלוי בנקודת ההתחלה, ועל רוב הפיתולים מוצב שלט עם מספר.

ויש גם אגדה. במקומות מסוימים הדרך מתפתלת כך שמלמעלה היא נראית כמו האות M, ולפי סיפור מקומי המהנדס הקדיש אותה לנסיכה מילנה, אשתו של הנסיך ניקולה. זה סיפור רומנטי ויפה, אבל אין לו שום תיעוד בתכניות הדרך.

נייגושי: הכפר שהוליד שושלת

מעבר לקרסטץ, על הרמה הקרסטית שלמרגלות לובצ'ן, שוכן הכפר נייגושי. מכאן יצאה שושלת פטרוביץ'־נייגוש, שמשפחתה הגיעה לאזור מהרצגובינה בסוף המאה ה־14, ושלטה במונטנגרו עד 1918. במשך יותר מ־150 שנה שלטו בה נסיכים־בישופים שהיו נזירים ולכן לא נישאו, והשלטון עבר מדוד לאחיין. רק הנסיך דנילו הראשון, באמצע המאה ה־19, ויתר על התואר הדתי, התחתן והפך את מונטנגרו לנסיכות חילונית. בכפר הזה נולד גם ניקולה הראשון, המלך הראשון והיחיד של מונטנגרו.

הסוד הגדול: הפסל שהמאוזוליאום נבנה סביבו

פטר השני פטרוביץ' נייגוש (1813 עד 1851) היה נסיך־בישוף, מדינאי ומשורר. יצירתו המפורסמת, "זר ההרים" (Gorski vijenac), נחשבת לאחת היצירות החשובות בספרות של האזור. לפני מותו ביקש להיקבר בפסגת לובצ'ן, בקפלה שתכנן בעצמו. אחרי מלחמת העולם השנייה החליטו השלטונות הקומוניסטיים ביוגוסלביה להחליף את הקפלה במאוזוליאום מונומנטלי, בתכנון הפסל הקרואטי איוואן מסטרוביץ'. המאוזוליאום נבנה בשנים 1970 עד 1974 ונחנך ב־28 ביולי 1974, בגובה של יותר מ־1,600 מטר. כדי להגיע אליו צריך לעלות 461 מדרגות, וחלקן עוברות במנהרה.

והסוד: בתוך המבנה יושב פסל של נייגוש ששוקל 28 טון, ופיסל אותו אנדריה קרסטולוביץ' לפי הדגם של מסטרוביץ'. לפי ראש המוזיאון ההיסטורי של מונטנגרו, כפי שצוטט באתר החדשות Vijesti, את הפסל היה צריך להציב ראשון ולבנות את המאוזוליאום סביבו, כי לפי התכנון הכניסה הייתה צרה מדי כדי להכניס אותו אחר כך. בכניסה עומדות שתי קריאטידות, דמויות של נשים מונטנגריות, שכל אחת מהן שוקלת 7.5 טון. ביום צלול נשקפים מהפסגה המפרץ, הים הפתוח ואגם סקאדר.

צטינייה: בירה מלכותית בגודל של עיירה

בצד השני של ההר שוכנת צטינייה. לפי מפקד 2023 חיים בה כ־12,500 תושבים, אבל במשך מאות שנים היא הייתה הבירה של מונטנגרו, ועד היום יושבים בה מעון הנשיא הרשמי, המוזיאון הלאומי והספרייה הלאומית. השליט איוואן צרנוייביץ' ייסד אותה ב־1482, וב־1484 הקים בה מנזר. בשנות ה־90 של המאה ה־15 פעל בה אחד מבתי הדפוס הראשונים בדרום־מזרח אירופה.

אחרי ההכרה בעצמאות ב־1878, מעצמות אירופה פתחו בעיירה הקטנה נציגויות דיפלומטיות: צרפת, רוסיה, בריטניה, איטליה ואוסטרו־הונגריה. רבים מהמבנים האלה עדיין עומדים, ובחלקם פועלים היום בתי ספר ומוסדות לימוד. כאן גם עומד הביליארדה, הארמון שנייגוש בנה ב־1838. הוא קיבל את שמו משולחן ביליארד שהשליט הורה להעלות אליו מחוף הים. וכדאי לא לפספס את כנסיית ולאשקה מ־1450, שהגדר שלה עשויה מקני רובים שנלקחו מהאויב.

ומי שמגיע לכאן פוגש גם את סיפורו של ניקולה הראשון, שמלך כנסיך מ־1860 וכמלך מ־1910 עד 1918. חמש מבנותיו נישאו לנסיכים ולמלכים, ולכן זכה לכינוי "חותנה של אירופה". בין נכדיו היו המלך אלכסנדר הראשון של יוגוסלביה והמלך אומברטו השני של איטליה. במנזר צטינייה שמורים לפי המסורת שרידים מקודשים, ובהם יד ימין שמיוחסת ליוחנן המטביל.

4 כללי ברזל לדרך ההר

מצלמים רק בתצפית: על הפיתולים עצמם אסור לעצור. את התמונה הטובה צריך לצלם בתצפית מסודרת.

ספרו את השלטים: רוב הפיתולים ממוספרים, וזו דרך נהדרת להעסיק ילדים, וגם מבוגרים, בעלייה.

בחורף, ההר מחליט: הדרך לפסגת לובצ'ן נחסמה בעבר לא פעם בגלל שלג כבד. מי שמתכנן ביקור במאוזוליאום בעונה הקרה צריך לבדוק מראש אם הדרך פתוחה.

צטינייה ברגל: העיירה קטנה, ואת רוב המבנים ההיסטוריים אפשר לחבר בסיור רגלי קצר. שווה להרים את הראש מול כל בניין: ייתכן שזו הייתה פעם שגרירות של מעצמה.

המסקנה: מונטנגרו מתחילה בפיתול הראשון

המפרץ הוא כרטיס הביקור של מונטנגרו, אבל הסיפור שלה כתוב על ההר. מי שעולה בדרך הכרכרות, עובר בכפר שהוליד שושלת, עומד מול פסל שהמאוזוליאום נבנה סביבו ומטייל בבירה הקטנה שבה ישבו פעם נציגויות של מעצמות אירופה, מבין למה המדינה הקטנה הזו נקראת על שם הר.

יש לך שאלה? בוא נשוחח ב-WhatsApp